28 ביוני 1914, סרייבו

שתי היריות שנורו על ידי תלמיד-גימנסיה סרבי ב 28 ביוני 1914 בסרייבו בירת בוסניה הביאו לא רק למותם של יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית ורעייתו, אלא גם למלחמת עולם שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובעקיפין גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם כעבור חצי יובל שנים; היתה זו ההתנקשות הגורלית ביותר בתולדות המערב.

הקרבן המרכזי, יורש העצר, לא מילא כאן תפקיד חשוב ביותר; הוא לא היה נערץ על תושבי ממלכתו, ואיש מהם לא ראה במותו אבידה שאין להשיבה. החשיבות העיקרית נודעה לעובדה שהפשע תוכנן ובוצע על ידי סרבים, וסרביה ושאיפות -ההתפשטות שלה היו זה כבר לצנינים בעיני אוסטריה: סרביה סיפחה לעצמה שטחים מתורכיה, והתכוננה לספח שטחים נוספים על חשבון אוסטריה. היא גם הסיתה את המיעוטים הסלוויים נגד הממלכה האוסטרו-הונגרית.

"מלדה בוסנה", "בוסניה הצעירה", היה שמו של ארגון קטן של סטודנטים ופועלים, שנוסד בשנת 1910 בקירוב, במטרה לתבוע שאוסטריה תחזיר לסרביה שטחים שסיפחה לממלכתה.
"לא היה לנו קו פוליטי ברור", סיפר בשנת 1950 איבו קרצביץ', אחד מראשי הארגון שנותר בחיים, לעיתונאית גרמנית. "לא עיבדנו תוכניות-פעולה ממשיות. ידענו רק דבר אחד: איננו רוצים להיות נתיני אוסטריה. ביקשנו לדבר בשפת-האם שלנו, סרבית, ולא בגרמנית שנכפתה עלינו".

בשנת 1911 יצא הארגון להפגנה, שדוכאה בכוח על ידי המשטרה. דבר זו חולל מפנה בהשקפותיהם של חברי הקבוצה, וחבריה החליטו לחמש את עצמם בנשק כדי שיוכלו להשיב מלחמה שערה בהתנגשות הבאה עם המשטרה. הם רכשו שש פצצות, ארבעה אקדוחי בראונינג ומנות אחדות של רעל ציאניד, שבאמצעותן יוכלו להתאבד אם ייתפסו.
"בוסניה הצעירה" שיתפה פעולה עם ארגון טרוריסטי אחר בשם "היד השחורה", שגם מטרתו היתה החזרת שטחי סרביה שנגזלו ממנה בידי אוסטריה.

באחד מימי האביב של שנת 1914 נדפסה בעיתונות הסרבית ידיעה קצרה, שבה נאמר שהארכידוכס פרנץ פרדיננד, אחיין הקיסר פרנץ יוזף ויורש העצר של ממלכת אוסטרו-הונגריה, עומד לבקר ב 28 ביוני בסרייבו בירת בוסניה כדי לעקוב מקרוב אחר התמרונים שנערכו בהרי הסביבה.

הידיעה הקצרה הזאת עוררה התרגשות רבה בקרב ארגוני הטרוריסטים. זה זמן רב הרהרו ברצח של פקיד או מפקד אוסטרי, אך עדיין לא החליטו מי יהיה הקרבן ובאיזה מקום תבוצע ההתנקשות. והנה בא המקרה העיוור לעזרם, וזימן להם את הדג השמן ביותר שיכלו לקוות להעלות בחכה – יורש העצר. הם היו משוכנעים שאין זו אלא אצבע אלוהים, רמז ברור ממעל שבא לחזק את לבם בצדקת דרכם. אין להחמיץ הזדמנות פז שכזו! כך הוחלט להתנקש בחיי יורש העצר האוסטרי. לא היה להם כל ספק שהדבר יביא למבוכה ולמתח פוליטי, ואז ייהנו שני הארגונים הטרוריסטיים הצעירים מהוקרת ממשלת סרביה: על אף גילם הצעיר – רובם היו בשנות העשרה לחייהם – יוכיחו לכל שאמנם מסוגלים הם למעשים גדולים.

קשה לשמור סוד בארצות הבלקן, והשמועות על תוכנית ההתנקשות בחיי יורש העצר הגיעו לווינה, אל הממשלה האוסטרית – אך למרבה הצער לכתובת הבלתי-נכונה, לאחד ממקורבי הקיסר בשם פון בילינסקי. רצה הגורל ואיש זה לא חיבב את יורש העצר; עם זאת מצא לנכון לדווח על השמועה לאחד מראשי הצבא, הגנרל פוטיורק. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות והגנרל נזף בפקיד הגבוה במקום להודות לו, ואף שינן לו עיקרון חשוב, שאין להתעלם ממנו: עקרון אי התערבות האזרח בענייני הצבא (שכן התמרון שאמור היה להתקיים בסרייבו היה צבאי).

עם זאת רשם הגנרל לפניו את הדבר, אך החליט לא לשלוח צבא לבירת בוסניה ללוות את יורש העצר ורעייתו, מכיוון שחשש שהקיסר לא יראה זאת בעין יפה. ידוע היה לכל שהקיסר אינו סומך את ידו על נישואי יורש העצר מכיוון שהכלה, סופיה שוטק, היא אחת מגבירות החצר, ולא נסיכה ממוצא מלכותי; משום כך סירב הקיסר לתת את הסכמתו לכך שביקור הזוג יישא אופי ממלכתי.

לאחר זמן נתגלה שאף ראש ממשלת סרביה, ניקולה פצ'יץ', שמע שמועה על מזימת הרצח מפי סוכן שפעל בשירותו בתוככי ארגון "היד השחורה". הוא ניסה להזהיר בדרכים משלו את הממשלה האוסטרו-הונגרית, אך האזהרות אבדו אי שם במבוך הביורוקרטיה הקיסרית. הוא ביקש להעמיד את הממשלה האוסטרית על הסכנה גם משום שחשש מפני תוצאות הרצח, וגם משום יריבותו האישית עם זה המכונה "אפיס" ("דבורה" בלטינית), הלוא הוא הקולונל דרגוטון דימיטרייביץ', ראש המודיעין הצבאי הסרבי ומי שעמד, בעת ובעונה אחת, בראש הארגון החשאי "היד השחורה", שנקרא גם "איחוד או מוות".

אפיס זה, גבר מוצק במיטב שנותיו, היה בעל נסיון רב במזימות-חשאין פוליטיות ובמעשי רצח. הוא היה אחד המשתתפים ברצח אלכסנדר אוברנוביץ' מלך סרביה ואשתו המלכה דרגה; הוא גם היה בין אלה שהעלו לשלטון את פטר קרגיאורגייביץ' מן השושלת היריבה; והוא עמד גם בקשרים הדוקים עם הנציגים הרוסיים בבלגרד ועם המשטרה החשאית של הצאר, ה"אוכרנה", שכספיה זרמו בהרבה ארגונים חשאיים אירופיים, וגם באלה של שירותי הביון והבילוש הסרביים.

ברור, שלצירות הרוסית בבלגרד היה איזה שהוא קשר עם המזימה – מכל מקום, הנספח הצבאי הרוסי וסגנו ידעו משהו על המתרחש, ואולי אף יותר משמץ של ידיעה. לאחר מעשה הכחיש זאת הנספח, הגנרל ארטמונוב, שאותה שעה שהה בחופשה בשווייץ ובאיטליה. אך דווקא העדרו העקבי מבלגרד אחרי הרצח ובימים הראשונים של המשבר האירופי אומר דרשני. סגנו, קפיטן אלכסנדר וורחובסקי, לימים מיניסטר המלחמה בממשלת קרנסקי, מופיע באור חשוד ביותר בזכרונותיו של אחד מידידיו. האציל הפולני לודוויג דה טרידר-בורז'ינסקי, שפורסמו ב- 1926. בזכרונות אלה נאמר בפירוש: "הרצח הוכן בעזרת הנספח הצבאי הרוסי בבלגרד, קפטין וורחובסקי... הוא היה אדם צעיר, שהיכרתיו היטב שנים רבות, והוא סיפר לי בגילוי-לב מוחלט על המניעים, ההכנות וההוצאה-לפועל של המזימה".

הקולונל דימיטרייביץ' היה סרבי לאומני בהשקפותיו, ונסיונותיו של משטר טיטו להציגו לימים כ"רפובליקני כמעט-מרקסיסטי" אינם אמינים ביותר. אנשי "בוסניה הצעירה" היו ברובם אידיאליסטים צעירים ותמימים; הם חתרו לאיחוד פוליטי של הסלווים הדרומיים ולשחרורם מעול ההבסבורגים, ובד בבד עם כך האמינו בסוציאליזם ושאפו לגאול את הצמיתים משעבודם הכמעט-פיאודלי לבעלי האחוזות. גם בעומדם למשפט לפני בית-דין אוסטרי שבו והעלו את הטענה שמצבם המדכא של האיכרים המשועבדים הוא שדחפם למעשה הרצח. רבים מהם הושפעו מדעותיהם של הסוציאל-רבולוציונרים הרוסיים, ואחדים מהם היו אף קשורים לחוגים אלה. לעומת זאת דגלו אפיס ועמיתיו מן "היד השחורה" במשטר של רודנות צבאית והאמינו שרק הצבא לבדו יוכל להביא את הגאולה המדינית הנכספת ליוגוסלווים, ובשלב מאוחר יותר – אולי גם את הרפורמות החברתיות.

יש להניח שבפרשת סרייבו שיתפו פעולה אנשי "בוסניה הצעירה" ו"היד השחורה" גם יחד. אף-על-פי שהעומדים לדין בפני האוסטרים התעקשו לטעון שכל אחד מהם הגיע לרעיון הרצח בנפרד ובאופן ספונטני, יש יסוד להשערה שהמזימה נולדה בלשכתו של אפיס ב 1913, לאחר שנודע לו שהקייזר וילהלם השני, שליט גרמניה, הבטיח לאוסטרים סיוע צבעי אם יפתחו בפעולות-איבה נגד הסרבים. פרנץ פרדיננד נחשב בעיני אפיס לראש הכת המיליטריסטית בווינה, והוא סבר שאם יסולק – יעלו בתוהו כל התוכניות האוסטרו-הונגריות לשתק את בלגרד, מרכז התעמולה לאיחוד הסלווים הדרומיים. צחוק הגורל הוא שדווקא פרנץ-פרדיננד תמך בהשוואת מעמדם של הסלווים תושבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לזה של האוסטרים מזה וההונגרים מזה, בני שתי האומות המרכיבות את הקיסרות. ואולי דווקא מפני דבר זה חשש אפיס, שכן לו היה עולה בידי יורש-העצר להגשים את תוכניתו שנבעה במידה רבה מנישואיו עם אחת מגבירות החצר שהיתה צ'כית במוצאה – נישואין שעוררו עליו, כאמור, את חמת דודו ואילצוהו לוותר רשמית על זכותם של צאצאיהם המשותפים לרשת את המלוכה – עלולה היתה הקרקע להישמט מתחת לרגליהם של הלוחמים הפן-סלוויים.

אפיס זמם – והמנגנון החשאי, שהסתייע בכספיה של הבולשת הצארית, החל מזרים אנשים אל מעבר לגבול סרביה-בוסניה. יחד עם האנשים הגיע גם הנשק – רעל, פצצות, אקדוחים. הקשרים עם "בוסניה הצעירה" נקשרו חיש מהר; חלק מן הקושרים "חויל" על אדמת סרביה וחלק בבוסניה עצמה. עיתונאי ומורה-לשעבר בשם דנילו איליץ' סיפק את הנשק לבחורים הצעירים והנלהבים, חיזק את רוחם בדברים נמרצים – אבל הוא עצמו לא לקח חלק ישיר ברצח, ולאחר המעשה הוקיע את משתתפיו כדי להציל את עורו.

האם היה איליץ' שליחו של אפיס? הקושרים הצעירים לא שמו לב לכך. הם היו שבעה: פרינציפ, דוור בן איכרים, הפסיק את לימודיו בבית הספר כדי להתמסר לפעילות מחתרתית; וסו צ'וורילוביץ', תלמיד בית ספר בן שמונה עשרה; נדיילקו קברינוביץ', בן תשע עשרה, אנרכיסט צעיר שהתייסר כל ימיו בתסביכי אשמה בגלל היות אביו מרגל של המשטרה בבוסניה; טריפקו גרווץ', בנו של כומר אורתודוקסי, אף הוא בן תשע עשרה, שגורש מבית-ספרו משום שהרים את ידו על מורה; ומוחמד מחמדווצ'יץ', סנדלר מוסלמי בן עשרים ושש, הבוגר שבחבורה והיחיד שהיה בעל נסיון מהפכני. אם היו להם לבטים, היו אלה בראש וראשונה לבטים מוסריים:
האם מותר להם לרצוח כדי להגשים מטרה נעלה? משהגיעו למסקנה שהמטרה הנעלה מצדיקה את האמצעים, אמרו ועשו.

פרנץ פרדיננד בא לבוסניה כדי לפקח על תמרוני העוצבות האוסטריות שחנו סמוך לגבול סרביה. הוא עשה זאת בתוקף תפקידו כמפקח הכללי של הצבא האוסטרי-הונגרי. אך האיש בעל הגוף. ששפמו סומר ועיניו כחולות וצוננות, שהעריץ את השיטתיות והמשמעת הפרוסיות בצבא ושנא מעומק ליבו את האלתור והאי-סדר האוסטרו-הונגרי, ראה בביקור זה הזדמנות לכינון מעמד רם ונכבד יותר לאשתו. הוא לא סלח לדודו את ביזוי סופי שלו בגלל היותה נחותת-דרגה; הוא לא שכח גם את העובדה שב 28 ביוני, ארבע-עשרה שנים קודם לכן, נאלץ לחתום בארמון הקיסר בווינה על כתב ויתור על זכויות בניו לרשת את המלוכה. הוא גמר אומר בנפשו שהפעם תקבל סופי - שאותה אהב אהבה חמה וכנה עד יום מותו - את מלוא הכבוד המגיע לה, שכן מי בבוסניה יעז לשכוח שהמפקח הכללי של הצבא הוא גם יורש-העצר של הממלכה, ושאשת המפקח הכללי היא גם רעייתו של הקיסר-לעתיד? אחרי ככלות הכל, פרנץ-יוזף היה אז בן שמונים וארבע, ואילו הוא, פרנץ פרריננד - בן חמישים ואחת שנים.

וכך בא המפקח הכללי ויורש-העצר אל העיר סרייבו בלוויית רעייתו הדוכסית. הוא לא שעה לאזהרות שהזהירוהו - שסידורי הבטחון במקום לקויים וכוחות המשטרה בסרייבו והסביבה נידלדלו עקב השתתפות ז'נדרמים רבים בתמרונים; תמיד היה מחייך, ואף ראה זאת כבוד לעצמו, כשהיו מזכירים לו שצועני אחד ניבא לו בשעתו, שבגללו תפרוץ מלחמה בעולם כולו. השלטונות האזרחיים בבוסניה לא קיבלו כל הודעה מוקדמת על בואו, והמושל הצבאי, המרשל אוסקר פוטיורק, לא הצטיין בתבונה יתרה. פרנץ פרדיננד לא אהב שיקיפוהו בשוטרים – והוא היה עקשן ועומד על דעתו.

בשעה 10 בבוקר, ב 28 ביוני 1914, נכנסה שיירת נסיך-הכתר פרנץ פרדיננד לרחובה הראשי של סרייבו. 129 שוטרים רכובים על סוסים בפיקודו של אלוף-משנה גרדה ושש מכוניות של המשטרה הצבאית ליוו את מכונית הדיימלר הפתוחה של יורש העצר המשופם. ליד הנהג ישב הרוזן פון הרך, שלישו של פרנץ פרדיננד. במושב האחורי הסבו נסיך-הכתר במדיו הירוקים, אשתו היפהפיה בשמלתה הלבנה, וכלב הפודל הקטן שלהם. מולם, על כסא מתקפל, ישב זקוף הגנרל פוטיורק, המושל האוסטרי של מחוז בוסניה.

פרינציפ החדיר את אנשיו אל תוך ההמון הצוהל במרחקים של 200 מטרים איש מרעהו. הראשון שלידו חלפה המכונית היה המורה דנילו איליץ'. הוא שלף מכיסו פצצה. אך לא יכול להשליכה: הוא שותק מרוב פחד והתרגשות ועמד חיוור כסיד ומאובן בתוך ההמון המריע. איש לא שם לב לחפץ המוזר הדומה לבקבוק, שנשאר בידי העלם הצעיר ולבן-הפנים. העומדים לידו סברו כנראה שהצעיר הביא עמו משקה ולגם יתר על המידה.

השני בתור היה צ'וורילוביץ'. הוא שלף מכיסו פצצת בקבוק, שלף את הניצרה בשיניו והשליך את הבקבוק לעבר מכונית הנסיך. הנהג הבחין בחפץ המתעופף, העומד לנחות על ראש הדוכסית סופיה: הוא הגביר אה המהירות והבקבוק נפל על ירכתי המכונית, התגלגל על פני הכביש שהתפוצץ בין גלגלי המכונית השנייה בשיירה, שבה נסע סגן-אלוף מריצי, מפקד המשטרה הצבאית. הלה נהרג במקום, ועשרות אנשים נפצעו מן הרסיסים.

מהומה היסטרית התחוללה בקהל שהיה עד להתנקשות. השוטרים זינקו לעברו של צ'וורילוביץ'. והלה הוציא את גלולות הרעל מכיס מכנסיו ובלע אותן מיד. לרוע מזלו קיבל באותו רגע התקפת שיעול והקיא את הרעל החוצה לפני שחדר למחזור דמו. בלית-ברירה קפץ על מעקה גשר סמוך והטיל את עצמו לנהר, אך השוטרים קפצו אחריו, משוהו מהמים וגררוהו למטה המשטרה. בינתיים נעצרה השיירה, וכל 129 השוטרים הרכובים סגרו על מכונית הנסיך בחומת סוסים ואדם. רק משהודיעו השוטרים שתפסו את המתנקש המשיכה השיירה בדרכה.

איש מבין הקצינים האוסטריים לא העלה בדעתו שטרוריסטים נוספים אורבים להם בהמשך הרחוב. קברינוביץ' ומחמדווצ'יץ' נמלטו ממקומותיהם לשמע ההתפוצצות הראשונה. הם השליכו את פצצותיהם ואקדחיהם בגן ציבורי וניסו לחמוק מהעיר. טריפקו גרווץ' השליך את הפצצה שברשותו, אך שכח לשלוף את הניצרה. רק 100 מטרים נותרו בין מכונית הנסיך ושערי המפקדה האוסטרית בעיר. לא ייפלא אפוא שפרנץ פרדיננד היה נרגז כשהגיע לאולם בית העיריה, שם נועדה לו קבלת-פנים חגיגית, וראש-העיר החל לקרוא את נוסח הנאום המוכן-מראש, המטעים את אהבת תושבי סרייבו להוד רוממותו הקיסרית והמלכותית.

פרנץ פרדיננד איבד את השליטה על עצמו. הוא צרח במלוא גרונו:
"אני בא הנה לכבד אתכם בביקורי, ואתם מכבדים אותי בפצצות, זוהי אהבתכם לי? זוהי שערוריה!"
לראש העיר לא נותר אלא להתחיל פעם נוספת בקריאת הנאום שהוכן מראש:
"לבנו מלא שמחה ואושר..."
אך טקס קבלת הפנים היה קצר, ובמהלכו נרגע פרנץ פרדיננד. "האם צפויות פצצות נוספות?" שאל יורש העצר. "חלילה," השיב פוטיורק. "הכל יעבור בשלום, תוכל לסמוך עלינו.

סוף סוף גילה פוטיורק תושיה: בו במקום הוחלט לשנות את המסלול שבו צריכות היו המכוניות לנסוע אחרי הטקס בבית-העיריה, ובמקום לפנות אל יעדן הקודם - לנסוע במהירות רבה אל בית-החולים שאליו נלקח הקצין הפצוע. אך ה"בלגן" האוסטרי הרגיל נקם ביורש העצר את נקמתו: שכחו פשוט להודיע על השינוי לנהגים...

וכך יצאו לדרך, ולגודל הפתעתם של הקושרים הנותרים, שניצבו נבוכים לאורך המסלול הישן, הופיעה שוב מכוניתו של הארכידוכס במקום שבו ציפו לה, פונה לרחוב פרנץ יוזף. פוטיורק גער בנהג בצעקה: "לא בדרך זו, מטומטם שכמוך! המשך הלאה, ישר," הנהג המבוהל עצר את המכונית והחל לעבור למהלך אחורי. זה היה הרגע האידיאלי לביצוע ההתנקשות.

גברילו פרינציפ ניתר לפתע לעבר המכונית הדוהרת. הוא ניסה להפיל את עצמו אל בין גלגלי הרכב ולהתפוצץ יחד עם הפצצה. הנהג דרך על דוושת הבלמים, כי לא רצה לדרוס את הצעיר וחשש מהתפוצצות נוספת. השוטרים הסתערו על פרינציפ בחרבות שלופות, אך הוא הספיק לקפוץ על מכסה המנוע, להיאחז בידו השמאלית בשמשת-המגן הקדמית של המכונית וללחוץ על ההדק פעמיים. הכדור הראשון פילח את ראשו של יורש העצר, השני קטל את אשתו. המתנקש בלע מיד את גלולת הרעל שהחזיק בפיו, אך השוטרים שטפו את גרונו בצינור מים.

פרינציפ הוקף בהמון ובז'נדרמים, הוכה מכות-רצח וכמעט נעשה בו משפט לינץ' עד שהובא למקום-מבטחים. יושבי המכונית ופמלייתם היו נדהמים כל כך, שלא הבינו את המתרחש עד שראו את הדם קולח מתוך פיו של פרנץ פרדיננד. הדוכסית איבדה את הכרתה לאלתר, בעוד בעלה לוחש אליה: "סופרל! סופרל! אל תמותי! הישארי בחיים למען ילדינו!" אך תחינותיו לא הועילו. היא מתה זמן קצר לאחר שהגיעו המכוניות לבית המושל. כחמש-עשרה דקות אחר מותה גווע גם הארכידוכס.

אחרי שתמו המאסרים והחקירות, הועמדו הקושרים - הפעילים יותר והפעילים פחות - לדין. המשפט היה הוגן, ולנאשמים ניתנה הגנה חוקית מלאה. הבוגרים שבהם נידונו למוות, חוץ ממחמדווצ'יץ', שהצליח להימלט לסרביה. פרינציפ עצמו, בהתחשב בגילו הצעיר, נידון לעשרים שנות מאסר. ב 28 באפריל 1918 מת בבית-הכלא האוסטרי של טרזיינשטט ממחלת השחפת; יש היסטוריונים הסבורים שהיה חולה בשחפת מתקדמת כל עת תכנון הרצח ובמהלכו. רעיו הצעירים נחבשו בכלא אף הם, לאחר שנידונו לתקופות מאסר ממושכות. המבוגרים שבקבוצת המתנקשים - איליץ' וצ'וורילוביץ' - נידונו למוות בתלייה.

בחקירתם אמרו המתנקשים שפעלו בשליחות הארגון "היד השחורה" שבראשות הקולונל דימיטרייביץ'. הממשלה האוסטרית דרשה את הסגרת האיש לידה בתוך ארבעים ושמונה שעות. הסרבים סירבו, האוסטרים פלשו לארצם - ואש המלחמה התלקחה ואחזה בעולם כולו.

מה היה סופו של אפיס, אותה "דבורה" העוקצת עד מוות?
בארכיוני הבולשת היוגוסלבית שמורים עד היום התיקים המצהיבים של המשפט הצבאי שנערך בעיר הנמל היוונית סלוניקי בחודש יוני 1917. שרידי הצבא הסרבי המובס נסוגו לאדמת יוון, בעלת-בריתם, בדרך לא דרך, לאורך הנהר ההררי המתפתל ורדר. בעוד גדודי הרגלים נאבקים בחזית, נערך טיהור פתאומי בשורות הקצונה הסרבית הבכירה. אלוף-משנה דרגוטין דימיטרייביץ', סגן-אלוף דוויץ' ורב-סרן מלובביץ' הועמדו בפני בית-דין צבאי באשמת קשירת קשר לרצוח את יורש-העצר והעוצר, אלכסנדר פטרוביץ', ונידונו למיתה. שלושת גיבורי הצבא הסרבי שמעו את פסק-דינם בראש מורם.

אלוף-משנה דימיטרייביץ' הטיח פרצי-צחוק לגלגניים בשופטים מחמירי-הפנים.
"הפיקוד העליון רוצה לטשטש את ההיסטוריה ולהיפטר מן העדים האחרונים, היכולים לספר כיצד פרצה המלחמה הזאת,", קרא לעבר אב בית-הדין. הוא סירב לחתום על טופס ערעור או בקשת חנינה וצעד בצעדים בטוחים לעבר חומת הקסרקטין, שם נערכה כבר כיתת-יורים. המשפט נסתיים אחרי חצות הלילה, ב 26 ליוני 1917 .
מפקד כיתת היורים היה אלוף-משנה דוניץ', חברו הטוב של דימיטרייביץ', שסיים יחד אתו את בית הספר לקצינים ושירת עמו שנים רבות באותן יחידות.

דימיטרייביץ' הבחין בכך שחברו רועד מהתרגשות. "קיבלת פקודה, ועליך לבצעה, אחרת יעמידוך כאן, יחד עמי!" קרא הנידון-למוות לעבר האיש שעמד להורגו. בפיו של דימיטרייביץ' היו רק שתי בקשות: לדחות את מטח האש עד עלות השחר, שכן ברצונו לראות בפעם האחרונה כיצד זורחת השמש ושולחת את קרניה הראשונות מעל הרי מקדוניה מולדתו, ולא לקשור את עיניו, כי רוצה הוא לראות את קני הרובים ואת האש הנפלטת מהם לעברו. על דעת עצמו השהה אלוף-משנה דוניץ' את ההוצאה להורג למשך ארבע שעות. כל אותה עת ישבו הנידונים יחד עם מבצעי גזר-דינם. שתו את הסליבוביץ', יין השרף החריף, ממימיות החיילים וסיפרו סיפורים על המלחמה והמאורעות שקדמו לה. כך, שעות אחדות לפני מותו, הספיק דימיטרייביץ' להתוודות באוזני חברו-רוצחו דוניץ'. הוא סיפר לו את כל האמת על פרשת סרייבו - אמת שלא היתה ידועה אפילו לפיקוד העליון של הצבא הסרבי.

תמונה זו מראה את גברילו פרינציפ יורה בארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופי, ציור בעיתון אוסטרי מ-1914

מקווה שהעשרתם את הידע חיים חורי 

בתאריך 27.1.1926 יצאתי לטיול בלונדון, ההחלטה לטוס באה בעקבות כתבה בעיתון על ההמצאה הגדולה ה"טלוויזיה". אז נחתנו בלונדון ועכשיו נשאר רק להגיע לסיור מאורגן שמציג את כל התהליך ואף פגישה עם השם מאחורי ההמצאה גון לוג'י ביירד. לאחר מאמץ להצטרף לסיור הצלחתי להתברג ושם שמענו על כל ההליך, הממציא הדגול לא ויתר על הבמה להציג את עצמו ועל כל החומרים שנכללו בהמצאה ששינתה את חיינו מקצה לקצה: מקלט טלוויזיה , קופסת קרטון, זוג מספריים, כמה מחטי תפירה ופנסי-אופניים, שקיק תה משומש, שעווה ודבק איטום.

הוא סיפר לנו על כל ניסיון, וגם על הכישלונות בדרך. על מכת החשמל שספג ואיך המצב הוביל אותו להתעקש ולהמשיך עד הגעה ליעד. כשהצליח לשדר את תמונת הטלוויזיה הראשונה בגווני אפור ובקצב של 5 פריימים לשנייה, ניגש ביירד למערכת העיתון "דיילי אקספרס" במטרה לקבל חשיפה שתקדם את המצאתו. לאחר מכן הוא נותן את ההדגמה ראשונה של מכונה שהוא מכנה "מכשיר שידור- ציורי" ומהר מאוד התפשטה השמועה ברמה כזו שהתפשטה בקרב רבים. בנוסף ההמצאתו של ביירד שימשה לדיסקים מסתובבים מכאניים לסריקת תמונות נעות ומידע זה לאחר מכן מועבר על ידי כבלים למסך שבו הוא הופיע כתבנית ברזולוציה נמוכה של אור וחושך.

תכנית הטלוויזיה הראשונה של ביירד הציגה ראשי שתי בובות, שבו הוא פעל בחזית מכשיר המצלמה מחוץ לתצוגה של הקהל. העיקרון מאחורי העברת תמונות באמצעות זרמים חשמליים קיים מאז 1875אבל ביירד היה הראשון להפוך את ההתקדמות המעשית בתחום טכנולוגית טלוויזיה. הטלוויזיה הראשונה שהייתה היא הטלוויזיה האנלוגית , אחת מתוכניות הטלוויזיה הראשונות שהוצגה באמצעותו הייתה סרט אנימציה של פליקס החתול. מהר מאוד הפך פליקס לכוכב ילדים ברחבי העולם ובאינספור שפות . הטלוויזיה פשוט מעירה לחיים את הדמויות ומעניקה להם גוון שונה מבובת פרווה או מצעצוע. אני זוכרת שנחשפי לראשונה לתוכנית בטלוויזיה האנשים התלהבו ואפילו התרגשו מהצגת התוכנית הזאת, והופתעו לראות את המצאתו של ביירד ועודדו אותה להתקדם ולהתפתח.  עם השנים התפתחו עוד סוגי טלויזיה ונוספו צבעים צבעונים. וביירד הפך להיסטוריה.

 שקד גנאח

 

משפט הקופים

משפט הקופים

ה היה ב10.7.1925 נחתתי בטנסי, צעיר בן 20  ונקלעתי למשפט המתוקשר ביותר בתקופה האחרונה בארה"ב.

4 חודשים לאחר חקיקת החוק,שאוסר על לימוד תאוריית האבולוציה של דרווין ממניעם דתיים,בכל האוניבסיטאות,המכללות,וכל בתי הספר בטנסי. 

בתקופה זו, כולנו רואים  התפתחות  שתי מגמות מנוגדות האחת -ליבראלית שמתרחקת מהדת והשנייה בריאתניים,שחוזרת לדת וטוענת , כי כל היצרים החיים נוצרו בששת ימי הבריאה ובהם בלבד ולכן דעתם של הליברליים ,שדוגלים בתורתו של דרווין שמוצא היצורים  החיים הוא גלגול של מינים קדומים יותר, 
 נתקלה בהתנגדות ויחד עם זרמים דתיים קיצוניים  נקבע ונחקק החוק.

מורה לביולוגיה-בשם ג'ון סקופס הסכים ,לבקשת האיגוד האמריקני לחירויות האזרח ,להפר חוק זה ונעצר על כך שלימד בכיתה את תורת האבולוציה של דארווין .הוא הועמד לדין וכולנו חווינו והיינו עדים  למאבק שכולל סיקור תקשורתי רחב בין מצדדי תורת .האבולוציה לבין גורמים נוצריים דתיים שטענו 
שתורה זו סותרת את התנך

במהלך הימים הראשונים למשפט ,התברר כי סקופס היה מתנדב של האיגוד  -
אמריקני
 לאחר 8 ימי משפט הורשע סקופס בעבירה על החוק ומחוייב בקנס נמוך בסך 100$ בהמלצת פרקליטו הוא מסרב לשלם את הקנס ומגיש ערעור ומזוכה 
מתשלום הקנס.

 היום 42 שנים אחרי, מבוטל החוק האוסר לימוד תורת האבולוציה על ידי בית המשפט העליון  שקובע כי חוק 

זה מנוגד לחוקת ארה"ב מאחר ונובע ממניעים דתיים.

ואו איזה קור, בדיוק עכשיו נחטתי בבזל שבשוויץ. 
התאריך היום הוא 28 באוגוסט 1897, מחר יתקיים הקונגרס הציוני העולמי הראשון!
אני מאוד מתרגש להיות פה.
אחרי שנחטתי הלכתי למלון, לאחר מספר דקות הגיע שליח שדפק לי בדלת והביא לי מכתב.
במכתב הייתה הזמנה לקונגרס.

חשיבות רבה הייתה לקונגרס בעשיית תעמולה לתנועה הציונית החדשה בקרב יהודי העולם והעלאת הבעיה היהודית על סדר היום הבינלאומי. 
לראשונה התכנסו יהודי מזרח ומערב, מה שסימל אחדות לאומית. הקונגרס הציג יעדים ומטרות לפתרון הבעיה הלאומית, כלומר: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. 
בקונגרס זה הוקמו מוסדות שונים להגשמת רעיון התנועה ובראשם ההסתדרות הציונית, נוסד בו הוועד הפועל הציוני בן 18 חברים והנהלה בת חמישה חברים בראשותו של הרצל.
כמו כן נקבעה זכות בחירת הצירים והותוותה תשתית התנועה הציונית.

29 באוגוסט:
בוקר טוב

, היום יהיה הקונגרס הציוני העולמי הראשון

בעוד זמן קצר זה עומד לקרות, כבר התחלתי לשמוע מהחלון צעדים לעבר האולם.

הטקס:
הגעתי לאולם "בית הקזינו" המפואר שבבזאל הטקס התקיים שם.
כונסו שם 208 צירים מ16 מדינות.
את הקונגרס פתח נאום של נשיא הקונגרס, קרפל ליפה מרומניה, ומקס נורדואו סקר בהמשך את מצב האומה.
טקס זה היה מאוד מרגש חילוקי דעות התגלו בין אנשי חובבי ציון שדגלו בעליה והתיישבות באופן מיידי בארץ ישראל לבין הרצל ואנשיו.
אנשי הציונות המדינית, שתמכו קודם בהשגת ערבויות ליהודים בטרם ההתיישבות.
כהצעת פשרה, אישר הקונגרס את תוכנית בזל שקבעה כי התנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות 
של אומות העולם, ונקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית.

זה היה אחד הימים המרגשים בחיי אני לא אשכח את היום הזה בחיים. אני יספר את יום זה לילדים שלי ולנכדים שלי.
נאור מוסרי

4.7.1976 מבצע אנטבה (יונתן)

 מבצע אנטבה (יונתן)  4.7.1976

נחתתי באוגנדה בעיר אנטבה ב-4 ביולי 1976.

ביום זה היה מבצע לשחרור החטופים באנטבה שנקרא "מבצע יונתן".

התרגשתי מאוד להיות שם במיוחד שביום זה עשינו משא ומתן עם חוטפי מטוס אייר פרנס ו105 הנוסעים שבו. כולם היו מודאגים בזמן שכוחות צהל היו בדרכם אל הטרמינל בו הוחזקו החטופים באנטבה, בשלושה מסוקי הרקולס שונים.

יום למחרת שהודיעו שהחטופים חזרו ושהכול בסדר איתם, האווירה בארץ הייתה שמחה ואושר שהחזירו את החטופים ושהכול בסדר איתם. שמחתי מאוד וידעתי שהרגשה כזאת אני לא ירגיש עוד בחיים, שזאת הרגשה של פעם בחיים! תוך כדי חגיגות השמחה התבשרנו על מותו של יונתן נתניהו.

כל הארץ הודו לצה"ל ורבין ולממשלה בקריאות הידד והתחלנו לעשות מעגלים של הורה ולרקוד מאושר עם דגלי המדינה בידינו. ישישם עטורי זקן נישאו על כתפיהם של צעירים ותקעו בשופר, וויסקי נשפך על כול אלה שרקדו. בני משפחות וחברים באו לקבל את פניהם של בני הערובה. כל השמחה והצהלה התרחשה בצהריים בבסיס חיל האוויר. מאוד נהנתי מטיול זה ולא אשכח אותו לעולם!

זהר שופינסקי

הצהרת בלפור-2 נובמבר 1917

היי לכולם, אני כרגע נחתי מהמטוס הגעתי ללונדון, הלכתי למלון שלי פתחתי לי טלוויזיה והופתעתי לגלות שהיום תתקיים הצהרת בלפור, ברטינה פרסמה את ההצהרה והכריזה על נכונותה לסייע בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל . הצהרה זו הייתה פרי משא ומתן שניהלו יהודים ציוניים בבריטניה בראשות ד"ר חיים וייצמן, והיא קיבלה הסכמה של המעצמות. ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

ואז השדרנית התחילה להקריא  את המכתב שנשלח ללורד רוטשילד כולי הייתי בהתרגשות ובמתח..

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של

עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור.

"עד פה החדשות להיום.." כך אמרה השדרנית וסיימה את השידור .

אמשיך לעדכן אתכם אם היה משהו חדש בינתיים הלכתי לעשות סיבוב בחניות..

אוהבת עדן..

הסכם שלום בין ישראל למצרים 26.3.1979

אני מרגיש כמו בחלום , אני לא מאמין שזה באמת קורה , אנחנו מחכים לזה כל כך הרבה שנים שבהם , עברנו פיגועים 

ומלחמות קשות עם אבדות כואבות . ההסכם הוא בין ישראל למצרים , ובה ישראל מעבירה את השליטה של חצי האי סיני למצרים . וכן , הפסקת אש .

אני ממש רואה את זה קורה , יש כאן קהל מצומצם והרוב כאן הם מהתקשורת העולמית , זה באמת אירוע גדול . המזל שלי הוא שאני הבן של אחד הכתבים הבכירים מהעיתון 'SKY NEWS' . אפילו מזג האוויר פועל לטובה , השמיים בהירים וזה נותן לכולם הרגשה חיובית . 

יש שקט מוחלט , כנראה השקט אחרי סערה ארוכה ומייגעת בה השתתפו שלושת הצדדים : ישראל (מנחם בגין) , ארה"ב (ג'ימי קרטר) , ומצרים (אנואר סעדאת).

שלושת המנהיגים נכנסים לבמה שהכינו על מדשאות הבית הלבן מחויכים , נרגשים ומאוד רשמיים . 

גם אני נרגש ומרחוק אני צופה על אבא שלי שהוא גם נרגש מאוד. 

המנהיגים יוצאים בזה הרגע ומתיישבים ורואים על פניהם את נחת הרוח ... 

כעבור שעה וחצי : 

 לאחר הנאומים הקצרים יחסית פנו המנהיגים לאחר לחיצות ידיים חמות חיוכים והרבה אופטימיות ונכנסים לתוך הבית הלבן על מנת לחתום רשמית על הסכם השלום .

יאווו מה הייתי מוכן לעשות כדי לראות ולהיות בתוך החדר בזמן החתימה ההיסטורית .